פסק-דין בתיק תא"מ 4005-09

התובע, דייר מוגן בנכס אותו חוכרת נתבעת 1 ממנהל מקרקעי ישראל, דורש כי הנתבעות ישיבו לו כספים אשר שילם למנהל מקרקעי ישראל עבור דמי היתר.

רקע

1.              נתבעת 1 (להלן: " העירייה") היא בעל זכות חכירה לדורות בנכס מקרקעין הנמצא במרכז בעלי מלאכה, באר שבע, בבעלות הקרן הקיימת לישראל והמנוהל על ידי מנהל מקרקעי ישראל (להלן, בהתאמה: " המנהל", " הנכס").

2.              ב- 2.7.1989 נחתם הסכם שכירות בדיירות מוגנת בין התובע לעירייה (להלן: " ההסכם"), באמצעות נתבעת 2 (להלן: " החכ"ל"), לאחר שהתובע רכש את זכות הדיירות המוגנת מהדייר הקודם והעירייה קיבלה את חלקה בדמי המפתח.

3.              בנסיבות עליהן חלוקים הצדדים, נדרש התובע על ידי המנהל לשלם סך 23,099.97 ש"ח כדמי היתר וכך עשה.

4.              התובע סבור שדמי ההיתר אמורים היו להיות משולמים על ידי הנתבעות ולכן תבע מהן החזר הסכום ששילם (בתוספת הצמדה וריבית כדין).

טענות התובע

5.              ביום 2.7.1989 נחתם ההסכם בין הצדדים והעירייה קיבלה את דמי המפתח באותו המועד.

6.              התובע מפעיל בנכס קיוסק והוא עובד באותו אופן ובאותה צורה מעת חתימת הסכם השכירות. גם השוכר הקודם עבד באותו אופן והתובע לא ביצע כל שינוי במטרת הפעילות.

7.              בשלהי 2006 או במועד מוקדם יותר, החליטה החכ"ל על דעת עצמה למנוע גישה לשירותים ציבוריים שהיו במקום ואשר שירתו את הדיירים ואורחיהם, כולל התובע. כתוצאה מכך נותר התובע ללא שירותים.

8.              על מנת לחדש רישיון עסק, כך לטענת התובע, הוא נדרש לבנות שירותים בנכס, על חשבונו. לצורך כך הוא נדרש להוציא היתר בניה, דבר שעשה ב- 31.1.07.

9.              לאחר בניית השירותים והוצאת ההיתר, הגיש התובע בקשה לקבל רישיון עסק, אז הסתבר לו שקיים חוב למנהל, אותו הוא נאלץ לשלם. לטענתו, מדובר בחוב ישן של העירייה אותו היא לא שילמה במשך זמן רב.

10.          כל השבחה שנעשית בנכס לטובת הבעלים שייכת לבעלים, אלא אם כן הוסכם אחרת. דמי ההיתר למנהל נובעים באופן ישיר מזכויות העירייה כחוכרת הנכס ומעולם לא הוטלו על שוכרים וגם לא על התובע.

11.          בהסכם השכירות בין הצדדים לא מצוין כי על השוכר לבצע שינויים במושכר על חשבונו, אלא להיפך. הדרישה לשינויים במושכר נבעה מאחת מזרועות העירייה.

טענות הנתבעים

12.          בהסכם השכירות לדיירות מוגנת, עליו חתום התובע, הוא התחייב לעשות שימוש בנכס רק בהתאם לרישיון העסק, לא לשנות את מטרת השכירות ללא הסכמה והתחייב שלא לבצע שינויים בנכס מבלי לקבל את הסכמת העירייה, מראש ובכתב.

בניגוד לתנאי הסכם השכירות, שינה התובעת את השימוש במושכר מקיוסק לבית אוכל, דבר שחייב רישיון עסק אחר וכן ביצע שינויים בנכס.

13.          התובע ביקש רישיון עסק לבית אוכל, דבר ששונה מהמטרה המקורית. לשם כך, בנה שירותים על דעת עצמו, למרות שהנתבעות לא התירו לו לעשות זאת.

14.          התובע פעל בניגוד לדין והורשע בניהול עסק הטעון רישוי ללא רישיון. בקשתו לרישיון עסק נדחתה כבר ב- 1999 בשל חריגות בנייה.

15.          טענת התובע כי נאלץ לשלם חוב ישן של העירייה, אינה נכונה. דרישת התשלום של המנהל הינה בגין דמי היתר עבור התוספת שבנה הוא.

16.          התובע נדרש לשלם עקב פעולותיו לשפר את מצבו - קבלת רישיון עסק לבית אוכל במקום קיוסק ותוספת בנייה מעבר לשטח השכירות המקורי, כל זאת בניגוד ותוך הפרת תנאי הסכם השכירות.

המחלוקת

17.          המחלוקת העיקרית העולה מכתבי הטענות היא האם שילם התובע עבור חוב ישן של העירייה, כטענתו, או שהמדובר בדמי היתר עבור בנייה אותה ביצע התובע.